טיפ היעילות הטוב ביותר שתוכלו לקבל

The Power of Less

ניהול מטלות הוא אחד מהכאבים הגדולים ביותר של כולנו, בין אם בעבודה או בבית. יש הרבה יותר מידי דברים לעשות, ואנחנו תמיד לא מספיקים ודוחים דברים.
התהליך הזה גורם לתסכול, פוגע בנו לא פעם כי שכחנו/דחינו/לא שמנו לב, ויוצר מצב בו דברים רק נערמים וגורמים ליותר נזק.
יש המון שיטות לניהול מטלות, הבעיה שרובן מורכבות. מאחר והן מורכבות, אנשים לא מתמידים איתן, או לא טורחים להתחיל בכלל. לכן, יש צורך במשהו פשוט, שקל ליישום ולכן יעיל.

השיטה הפשוטה ביותר שמצאתי מכונה MIT או Most Important Things. היא הגיע דרך הספר The Power of Less של לאו באבאוטה, ספר המתאר פילוסופיה שלמה ומעניינת שמפשטת ומתמצתת שיטות ייעול רבות.

עיקרי הדברים?

  1. בכל בוקר אתם מסתכלים על רשימת המטלות שיש לכם.
  2. אתן בוחרות שלושת המטלות שלא משנה מה קורה אתן מסיימות איתן היום. זה הכל, שלושה דברים.
  3. המטלות האלו חייבות להיות פעולות ברורות מאוד, כדי שניתן יהיה ליישם אותן.

זה הכל. זה נשמע פשוט מידי, זה נשמע מוזר, אבל זה אפקטיבי. כותבים את שלושת הדברים שאתם צריכים לעשות היום, ואז עושים אותם. בלי רשימות אינסופיות, בלי בלבול וכאב ראש.
איך בוחרים את השלוש הנכונים?

  1. זמן – מה חייב להיעשות היום/מה המטלה שדורשת טיפול הכי מוקדם
  2. קונטקסט – האם אני נמצא במצב בו אני יכול לבצע את המטלה? אם אני לכוד במשרד כל היום, אין טעם לכתוב לעצמי מטלה לנקות את המטבח
  3. השפעה – לאילו מהמטלות יש השפעה מכרעת על החיים שלי. קביעת תור לרופא כנראה חשובה יותר ממטלות אחרות.

אשמח לשמוע איך הולך לכם עם זה.
יש לכם שיטה אפקטיבית אחרת? תשאירו בתגובות.

אירוע ה Global Game Jam 2014 ומשחקי השואה – כתבה בארץ.

מתוך starving

מתוך starving

עודד ירון הוציא כתבה מצוינת על האירוע שהיה בתל אביב. בין השאר הוא מדבר ומציג את המשחקים השונים שפותחו בנושא השואה.
אני מתכוון להוציא קטע וידאו שצלמתי שם ולכתוב בצורה ארוכה יותר על הנושא, אבל היה חשוב לי לפרסם את זה עכשיו.

הכתבה בהארץ (כן יש להם את ה pay wall, לכן הציטוט למטה בהקשר של השואה.):

״בנוסף לנושא המרכזי, המארגנים בישראל הוסיפו כיוונים נוספים (Achievements) כמו שהם קראו לזה, שכללו פיתוח משחקים בנושא השואה, משחקים לבעלי מוגבלויות וככלל משחקים עם ערך מוסף.

"בעיני כל תעשיית המשחקים נמצאת רק בתחילת האבולוציה שלה למרות שהיא אחת התעשיות הגדולות בעולם, והיא העתיד של האינטראקציה או התקשורת הדיגיטלית", אמר פייביש. "רוב המשחקים מפותחים היום בעיקר למטרות בידוריות, אבל זה הרבה יותר מזה. משחק זה אחד מכלי הלמידה הכי מתקדמים שיש. ברגע ש-100% מבני הנוער מבלים יותר זמן במשחקים מאשר בבית ספר, יש לך בעצם מערכת חינוך מקבילה שהיא גם הרבה יותר יעילה".

אבל כשפייביש, שעוסק בין היתר בשילוב של משחקים וחינוך, נשאל אם מדובר במה שמכונה משחקים רציניים או Serious Games, נושא שעורר עניין רב בעשור האחרון, הוא נשמע פחות נלהב. הקונספט, לדבריו והוא לא היחיד, די נכשל פשוט כי ברוב המקרים הוא לא היה שחיק דיו. אם כי ישנן כמה דוגמאות לא רעות למשחקים שזכו להצלחה כמו Peacemaker הישראלי.

נושא השואה אכן תפס מקום מכובד עם כשבעה משחקים שונים שפותחו באתרים השונים. מירצקי הסביר כי "הרעיון הוא לא לעשות משהו שמבזה את השואה, אלא להראות שאפשר לעשות משחקים שמעבירים משהו שאי אפשר להעביר במדיות אחרות".

גיא אולמר למשל פיתח מוד (גרסה ייחודית) למשחק האימה-הישרדות Don't starve שבו השחקן צריך לאסוף מזון ולשרוד בסביבה עוינת תוך שהוא מנסה לשמור על שפיותו. כאשר הוא מאבד את שפיותו, היצורים, כמו ארנבים למשל, מתחילים להיראות לו כמפלצות. אולמר הסביר שמכיוון שמלכתחילה מדובר במשחק שמעביר תחושה חזקה של חוסר אונים, הוא התאים מאוד לנושא של השואה. בגלל מדד השפיות שמשולב בו הוא התאים גם לנושא של תפיסת המציאות.

משחק אחר בשם Starving שפותח באירוע בוויצו חיפה, עוסק גם בנושא המלחמה ברעב, ובו אתה צריך להשיג מזון במחנה ריכוז תוך כדי שאתה חומק מנאצים ומנסה לשרוד עד השחרור.

כמובן שמדובר במה שלרבים הוא בגדר הטאבו הגדול ביותר בחברה הישראלית, כפי שהדגים למשל ניסיון קודם של מפתח מבריטניה להשיג מימון למשחק שלו באינדיגוגו, שמשך אש כמעט מכל הכיוונים. ואולם בקהילת המשחקים מאמינים שזה העתיד. "זה בדיוק כמו לעשות סרט על השואה. אם תעשה סרט מטופש גם אז אתה תזיק", אמר מירצקי. "צריך לגשת לזה בצורה הנכונה… אני חושב שלהתעלם מהמדיה הזאת, זה פשוט לאבד את כל הילדים ובעתיד את כל הדורות הקרובים".

הודות לאביב, יש גם את הכתבה בPDF

אירוע יום השואה ומשחקים

מתוך http://he.wikipedia.org/wiki/השואה

מתוך http://he.wikipedia.org/wiki/השואה

קול קורא אותו אני שולח למספר מקומות כדי לאפשר את קיומו של יום העיון החשוב הזה:


בתוך עשור, יום השואה יהווה עבור רבים לא יותר מזיכרון נשכח. 
זה יהיה יום בו אמרו להם להיות עצובים, ללא קונטקסט, ללא חיבור רגשי.
בתי הספר ימשיכו להקפיד ולספר על השואה, טקסים ימשיכו להתקיים ויהיו משלחות של מעט בני נוער שישלחו לראות את מה שנותר מאחור בניסיון להבין את מה שאירע.
לא יהיו עוד סבא וסבתא להביט ולומר ״הם היום שם״, לא יהיה עוד חיבור רגשי.

מקומה של האומנות, במיוחד בתקופה זו הבאה עלינו, יהיה לקחת את הסיפורים, את הנתונים היבשים, את התמונות והסיפורים שיוותרו, ולחברם לחוויה בעלת ערך שתוכל לגעת באותם אנשים ולעזור להם:

  • להתחבר אל הסיפור האישי, כדי להבין שאלו היו אנשים אמיתיים שחוו את הזוועות
  • לגלות את הקונטקסט ההיסטורי, כדי לזהות את הניצנים שלצערנו המבצבצים, ואת הפרעות הקיימות, ברחבי העולם
  • להכיר את המצב הגאופוליטי, כדי להפנים איך הדברים קרו, ואולי איך אפשר להלחם בתופעה הנוראית של רצח עם

כאשר אנו מביטים על שדה האומנות אנחנו מוצאים את הציור, הפיסול, את המחול, אנחנו מוצאים שירה וספרות וסרטים העוסקים בכולם באספקטים שונים של השואה: ממבט היסטורי, ממבט אישי, בצורה מטאפורית, בצורה אבסטרקטית.
אנחנו מוצאים יצירות רבות עוצמה שמשפיעות על אנשים.
אבל לצורות האומנות האלו יש חיסרון אחד גדול, הם משאירים את הצופה פאסיבי. ההשתתפות שלו נובעת מתוך הזדהות הדורשת ממנו מעט מאוד.

אל השדה הזה הגיע הזמן להביא צורת אומנות חדשה שקיימת זה 30 שנה, אך כעת מתחילת להתבגר: משחקים.
יש נטייה להתייחס אליהם כאל לא יותר משעשוע. השדה הסמנטי עצמו בו האומנות הזו חיה מקשה עליה להיתפס כרצינית, ועם זאת בכל שנה אנחנו עדים למשחקים מרגשים, העוסקים בנושאים שונים ומצליחים לגעת בליבם של המשתתפים.

משחקים, מעצם הוויתם דורשים את השתתפותו הפעילה של המשתמש. אין להם ערך בפני עצמם. בנקודת המפגש הזו, בה המשתמש חייב להתערב בנעשה מתרחש הדבר החשוב כל כך – אינטראקציה וחיבור אל הנושא ואל הסיפור. הבחירות הופכות את היצירה לאישית, הפעולה משאירה חותם על המשתמש.

הגיע העת לעשות שימוש במדיה הזו ולהרחיב אותה. הגיע העת לנצל את כוחם של המשחקים כדי להעביר סיפורים בעלי משמעות. הגיע הזמן לדבר על השואה גם במשחקים מושכלים, מוקפדים שנחקרו ושחשבו עליהם, משחקים אשר יעזרו לחבר את הדורות הבאים לזיכרון השואה, לאנשים שאבדו שם, לסיטואציה ההיסטורית שגרמה לה.
משחקים דורשים מאנשים לחשוב, לנתח, לפתור בעיות, להבין לעומק את הסיטואציות השונות. המכניקות השונות הקיימות היום, והכלים השונים שיש לנו כעת לאחר 30 שנות ניסיון, יחד עם ניסיון של אלפי שנים בתחומי אומנות שונים המשפיעים על משחקים מאפשרים לנו להתחיל ולעבוד על המשחקים הרציניים הראשונים.

אנחנו מבקשים לקיים מפגש עיוני בנושא משחקים ושואה. לדבר על הכלים בהם ניתן לעשות שימוש במדיה העשירה ורבת העוצמה הזו כדי שהנושא לא יהפוך לעוד מאורע היסטורי תלוש מהמציאות עבור מיליוני אנשים שעוד יבואו.
במהלך היום הזה יקוימו 3-4 הרצאות מבכירי תעשיית המשחקים.
ההרצאות תעסוקנה כולן בדרכים בהן ניתן לעשות שימוש במשחקים כדי להציג פנים שונים של האירוע ההיסטורי הקשה הזה. יוצגו משחקים שניסו לגעת בנושא ובסוף האירוע נקיים דיון עם שאלות מן הקהל במטרה לחדד את הדרכים בהם ניתן יהיה לקיים את הדבר החשוב הזה.

האירוע מכוון לאנשי חינוך, מפתחי משחקים שיהיו מעוניינים לקחת חלק במסע שאלו צעדיו הראשונים, סטודנטים וחוקרים בתחום.

זהו לא נושא פשוט, והוא זרוע מוקשים. אבל יש לקדמו.