יום העצמאות, מחשבות בעקבות פוסט של דני קרמן

והילד הזה הוא אני

 

נתקלתי בפוסט נפלא של דני קרמן על העבודה מאחורי הקלעים של ״והילד הזה הוא אני״.

הפוסט הזה גרם לי לחשוב על היצירה בארץ ועל החגיגות שיחגגו כאן בעוד יומיים.
חגיגות יום העצמאות. אני לא מתחבר לרוב הדברים שיקרו שם. המיקוד, לדעתי, נמצא במקומות הלא נכונים.

אנחנו מתעסקים ב"גבורה", בצבא, בהשרדות. אנחנו חוגגים קיום, וניצחון.
מה שאנחנו כמעט לא חוגגים (או רק במסגרות מסוימות) זו יצירה ישראלית.
כי אם יש סיבה וזכות לקיום שלנו כלאום (או של כל אומה), זה על מה שאנחנו יוצרים, ומה שאנחנו צריכים ליצור. ומה שאנחנו צריכים ליצור הם סיפורים, ושירים, וציורים ומשחקים שיש בהם את החויה שהיא חלק מהמהות שלנו.

אני לא רואה את עצמי כפטריוט. אני חושב שכבר מזמן עברנו את הסימון על ציר הזמן בו למדינות יש תפקיד. מדינות ולאום היו צריכות להיעלם מזמן. אנחנו באיחור עצום, כגזע (אנושי), היינו כבר צריכים להיות במקום בו כולנו עובדים יחד כדי להפוך את הכוכב הזה לטוב יותר ולשלח את הגזע שלנו לחלל כדי להתקדם הלאה.

ובכל זאת… ובכל זאת, מה שהופך את העולם הזה למרתק ואת השיח האפשרי למרתק הוא תרבויות, והתנהגויות, וסיפורים. כנראה שבשביל זה צריך מדינות ולאום.
אז בינתיים, כל עוד אנחנו כן חיים בעולם של מדינות, מה שהייתי רוצה זה לראות יותר ויותר יצירות מקומיות. הייתי רוצה לראות שנותנים מקום לתרבות ושמכבדים יוצרים ואמנים, ואומנים. שיש מקום למוזיאונים, ומספרי סיפורים, ויוצרי משחקים, וציירים ומשוררים.

הייתי רוצה לראות את יום העצמאות כיום שחוגג את התרבות הישראלית ואת כל מה שהיא עוד יוכלה להציע לעולם.

לא עוד יום של אכילת בשר ונפנוף בדגל, אלא יום של התעלות אינטלקטואלית. יום של שיח, יום שבו אנחנו מתרכזים במה שהצלחנו להביא ולתרום לתרבות שלנו ולתרבות בעולם.

אחרת, מה הטעם?

טיפ היעילות הטוב ביותר שתוכלו לקבל

The Power of Less

ניהול מטלות הוא אחד מהכאבים הגדולים ביותר של כולנו, בין אם בעבודה או בבית. יש הרבה יותר מידי דברים לעשות, ואנחנו תמיד לא מספיקים ודוחים דברים.
התהליך הזה גורם לתסכול, פוגע בנו לא פעם כי שכחנו/דחינו/לא שמנו לב, ויוצר מצב בו דברים רק נערמים וגורמים ליותר נזק.
יש המון שיטות לניהול מטלות, הבעיה שרובן מורכבות. מאחר והן מורכבות, אנשים לא מתמידים איתן, או לא טורחים להתחיל בכלל. לכן, יש צורך במשהו פשוט, שקל ליישום ולכן יעיל.

השיטה הפשוטה ביותר שמצאתי מכונה MIT או Most Important Things. היא הגיע דרך הספר The Power of Less של לאו באבאוטה, ספר המתאר פילוסופיה שלמה ומעניינת שמפשטת ומתמצתת שיטות ייעול רבות.

עיקרי הדברים?

  1. בכל בוקר אתם מסתכלים על רשימת המטלות שיש לכם.
  2. אתן בוחרות שלושת המטלות שלא משנה מה קורה אתן מסיימות איתן היום. זה הכל, שלושה דברים.
  3. המטלות האלו חייבות להיות פעולות ברורות מאוד, כדי שניתן יהיה ליישם אותן.

זה הכל. זה נשמע פשוט מידי, זה נשמע מוזר, אבל זה אפקטיבי. כותבים את שלושת הדברים שאתם צריכים לעשות היום, ואז עושים אותם. בלי רשימות אינסופיות, בלי בלבול וכאב ראש.
איך בוחרים את השלוש הנכונים?

  1. זמן – מה חייב להיעשות היום/מה המטלה שדורשת טיפול הכי מוקדם
  2. קונטקסט – האם אני נמצא במצב בו אני יכול לבצע את המטלה? אם אני לכוד במשרד כל היום, אין טעם לכתוב לעצמי מטלה לנקות את המטבח
  3. השפעה – לאילו מהמטלות יש השפעה מכרעת על החיים שלי. קביעת תור לרופא כנראה חשובה יותר ממטלות אחרות.

אשמח לשמוע איך הולך לכם עם זה.
יש לכם שיטה אפקטיבית אחרת? תשאירו בתגובות.

אירוע ה Global Game Jam 2014 ומשחקי השואה – כתבה בארץ.

מתוך starving

מתוך starving

עודד ירון הוציא כתבה מצוינת על האירוע שהיה בתל אביב. בין השאר הוא מדבר ומציג את המשחקים השונים שפותחו בנושא השואה.
אני מתכוון להוציא קטע וידאו שצלמתי שם ולכתוב בצורה ארוכה יותר על הנושא, אבל היה חשוב לי לפרסם את זה עכשיו.

הכתבה בהארץ (כן יש להם את ה pay wall, לכן הציטוט למטה בהקשר של השואה.):

״בנוסף לנושא המרכזי, המארגנים בישראל הוסיפו כיוונים נוספים (Achievements) כמו שהם קראו לזה, שכללו פיתוח משחקים בנושא השואה, משחקים לבעלי מוגבלויות וככלל משחקים עם ערך מוסף.

"בעיני כל תעשיית המשחקים נמצאת רק בתחילת האבולוציה שלה למרות שהיא אחת התעשיות הגדולות בעולם, והיא העתיד של האינטראקציה או התקשורת הדיגיטלית", אמר פייביש. "רוב המשחקים מפותחים היום בעיקר למטרות בידוריות, אבל זה הרבה יותר מזה. משחק זה אחד מכלי הלמידה הכי מתקדמים שיש. ברגע ש-100% מבני הנוער מבלים יותר זמן במשחקים מאשר בבית ספר, יש לך בעצם מערכת חינוך מקבילה שהיא גם הרבה יותר יעילה".

אבל כשפייביש, שעוסק בין היתר בשילוב של משחקים וחינוך, נשאל אם מדובר במה שמכונה משחקים רציניים או Serious Games, נושא שעורר עניין רב בעשור האחרון, הוא נשמע פחות נלהב. הקונספט, לדבריו והוא לא היחיד, די נכשל פשוט כי ברוב המקרים הוא לא היה שחיק דיו. אם כי ישנן כמה דוגמאות לא רעות למשחקים שזכו להצלחה כמו Peacemaker הישראלי.

נושא השואה אכן תפס מקום מכובד עם כשבעה משחקים שונים שפותחו באתרים השונים. מירצקי הסביר כי "הרעיון הוא לא לעשות משהו שמבזה את השואה, אלא להראות שאפשר לעשות משחקים שמעבירים משהו שאי אפשר להעביר במדיות אחרות".

גיא אולמר למשל פיתח מוד (גרסה ייחודית) למשחק האימה-הישרדות Don't starve שבו השחקן צריך לאסוף מזון ולשרוד בסביבה עוינת תוך שהוא מנסה לשמור על שפיותו. כאשר הוא מאבד את שפיותו, היצורים, כמו ארנבים למשל, מתחילים להיראות לו כמפלצות. אולמר הסביר שמכיוון שמלכתחילה מדובר במשחק שמעביר תחושה חזקה של חוסר אונים, הוא התאים מאוד לנושא של השואה. בגלל מדד השפיות שמשולב בו הוא התאים גם לנושא של תפיסת המציאות.

משחק אחר בשם Starving שפותח באירוע בוויצו חיפה, עוסק גם בנושא המלחמה ברעב, ובו אתה צריך להשיג מזון במחנה ריכוז תוך כדי שאתה חומק מנאצים ומנסה לשרוד עד השחרור.

כמובן שמדובר במה שלרבים הוא בגדר הטאבו הגדול ביותר בחברה הישראלית, כפי שהדגים למשל ניסיון קודם של מפתח מבריטניה להשיג מימון למשחק שלו באינדיגוגו, שמשך אש כמעט מכל הכיוונים. ואולם בקהילת המשחקים מאמינים שזה העתיד. "זה בדיוק כמו לעשות סרט על השואה. אם תעשה סרט מטופש גם אז אתה תזיק", אמר מירצקי. "צריך לגשת לזה בצורה הנכונה… אני חושב שלהתעלם מהמדיה הזאת, זה פשוט לאבד את כל הילדים ובעתיד את כל הדורות הקרובים".

הודות לאביב, יש גם את הכתבה בPDF