מה זה אומר?
זה אומר שאין יותר כלום בחנות, הוצאנו את כל מה שנשאר שם – רהיטים, נעליים של ניר, דברים שונים וקטנים.
אלו היו שלושה ימים מטורפים והגוף שלי כואב, אני מותש.
מחר בבוקר אני אקום עם פחות דאגה על הראש, הידיעה שכל יום יכולים לצלצל ולהציק לי על החנות שיגעה אותי.
יש לי רעיונות לכמה מאמרים בראש, אני צריך לחזור ולבנות את לוח הזמנים שלי.
סימתי את העבודה לדרגה השלישית בבנייה החופשית ויש התקדמות יפה בפרוייקט הגדול שלי שקרוב לסיום.
הוא נדחה בחודש אבל אני מאמין שזה לטובה.
החלטתי שהאתר הזה יכלול גם מחשבות שלי. קודם לכן חשבתי לעשות איזו חלוקה בין האתר הזה לבלוג אבל אין טעם.
נוח לי יותר כאן.
אני מקשיב לאלבום ישן של Counting Crows האלבום הראשון למעשה, august and everything after.
השיר שמתנגן באייפוד שלי עכשיו הוא Raining in Baltimore.
כדאי לכם לבדוק את האתר שלהם, יש שם הרבה דברים טובים, כולל בוטלגים חוקיים להורדה.
למי שלא יודע, בוטלגים הם הקלטות בהופעה חיה הנעשות ע"י מעריצים, לרוב בהסכמת הלהקה.
נאמר לי שלמטליקה יש עמדה לחיבור מכשירים של מעריצים כדי שיוכלו לקבל איכות קול גבוהה.
אני חושב שאני מתגעגע לאסף ונורית.
מחר יום שישי הראשון ששניהם לא בארץ.
כן, אני מתגעגע, אחרת לא הייתי מתחיל לדמוע פה על יד המחשב.
מצחיק, אדם קונטץ (הסולן של "העורבים הסופרים") בדיוק שם 1 לעצב 2 לשמחה.
שבוע ראשון בעצב ואז הכל יעבור?
אני צריך שהרבה דברים יעברו, הייתי במלחמה עם עצמי בשבוע האחרון.
קצת קרוב מידי לייאוש.
מצד שני, חזרתי לעשות מדיטציה והטקסים מאגיים, טוב לא טקסים אבל כן טקס.
היה מעניין אבל אני מרגיש לא מאוזן, אני חייב לחזור לזה ולהמשיך את העבודה שהתחלתי.
לא עכשיו, למרות שאני מאוד רוצה, פשוט עייף מידי בכדי להתמודד עם הסחיפה שיש שם.
רציתי לכתוב אנרגיות אבל המילה הזו מעלה בי קונוטציות מעצבנות.
למה האייפוד שלי עושה בעיות?
אני שם בו שיר אחד והוא עובד 5 שעות רצוף, אני שם בו יותר והוא עובד שניות ספורות בלבד.
אני רוצה אחד חדש ואין לי כסף לקנות עכשיו.
יותר טוב, אני לומד להעריך כסף בצורה אחרת עכשיו.
מחר אני חייב לנסוע לקיסריה שוב, להיות עם סבתא.
אין לי כוח לזה.
אני מותש ואני רוצה שמורטישיה תלמד בלי לחץ.
זה כל כך מטומטם. אנחנו ניסע לשם ונחזור בבוקר. אין לי זמן או רצון להשאר שם.
כמובן שהיא לא עוזרת במיוחד. שאלנו אם היא רוצה לעבור והיא לא מוכנה.
כל החיים שלי אני זוכר שבכל יציאה היה צורך במסע שכנוע ארוך ומעיק כדי שהיא וסבא שלי יבואו.
אני מרגיש מטומטם כל כך על השנים בהם אהבתי אותם כל כך ונתתי להם להחדיר בנו שנאה לסבתא ולסבא השניים שלנו.
אני מצטער על כל הימים שיכולתי לבלות עם הנונה והנונו שלי ולא עשיתי את זה.
אני סתם הופך להיות עצבני יותר.
שמעתי היום משפט מקסים מסרט בשם גברתי המנהלת.
"כאשר לא נותר לך רכוש כלל וכל שיש לך הם שתי כיכרות לחם, מכור אחת וקנה לך יקינטון – מזון לנשמתך"
חשוב לזכור את זה לא?
יש דברים שחייבים להזין תמיד והגוף הוא רק אחד מהם.
תגובות
אני מבינה שאתה לא רוצה להעמיס עלי, אבל זה מתסכל כל כך ומפריע לי להתרכז (אם זה מה שרצית למנוע) שאתה לא עוצר לדבר איתי ולהוריד לך חלק מהבלאגן, לפחות של השבוע האחרון.
ג.
פרסם תגובה