נדמה שהיום הזה יותר מכל יום אחר מדגיש את המהירות בה מתרחשים שינויי מצב הרוח בארצנו הקטנה. בתוך דקה בלבד אנחנו עוברים מיום של אבל ליום של שמחה, מזיכרון כל אותם חללים שמתו ללא צורך על הגנה הארץ לחגיגת עצמאותנו וזכותנו לחיות על פיסת האדמה הזו שנקנתה ונקנית מידי יום כמעט בדם. המעבר הוא חד ומאפיין את החיים במדינת ישראל בה שמחה מהולה בעצב על בסיס קבוע כמעט.
במקום כלשהו המעבר הזה מעצב לשמחה מאופיין ברצון שלנו לא רק ליזכור בעצב את הנופלים אלא גם להעניק למותם משמעות. כל החיילים שאבדנו לאורך השנים מתו כדי שאנחנו, כל אחד ואחד מאתנו, נוכל להמשיך הלאה להגשים את החלומות שלנו. להתאבל עליהם ולר לזכור לשמוח יהיה עלבון צורם לקורבן העליון שהם הקריבו.
כילד היה לי מוזר לדעת שאני אמור להיות עצוב ברגע אחד ואז להיות מאושר ברגע הבא. אבל הידיעה הזו שהשמחה אינה נובעת מהתעלמות מהחללים אלא מפעפעת מתוך הזיכרון הזה ומתוך מה שהם העניקו לנו – היא זו שאפשרה לי ומאפשרת לי גם היום, למצוא היגיון בים הרגשות שאופף אותנו.
יהי זכרם ברוך והלוואי שנדע להפיק את המיטב ממתנת החיים שהם נתנו לנו בנפלם.
