מהדורה אחרונה – הבלוג

אחרי שבוע של כתיבה מרוכזת, החלטתי לצאת לטיול בסביבת הבית של דוד שלי.
הוא גר בגראנת'אם, או נכון יותר בפרברים של העיר הרדומה הזו הנמצאת צפונית ללונדון, באזור לינקולנשייר.
במרחק של כעשר דקות הליכה יש, מה שנראה מהבית שלו, אזור של גבעות, חורשות ושטחי גידול ירוקים.
יש שביל אופניים שמוביל אל לב הנוף הזה וכאשר מתחילים לצעוד בו רואים המון דברים יפים, אבל מגלים גם שאנשים הם זבלים שלא מעריכים את הסביבה שלהם ולא משנה מה הלאום שלהם ובאיזו מדינה הם נמצאים.
מהר מאוד, כאשר הבטתי אל תוך הנחל שהסתתר בין העצים מצאתי שקיות פלסטיק, בקבוקים ישנים וכוסות פלסטיק דחופים במקומות אליהם אי אפשר להגיע, כי פשוט זרקו אותם לשם.
נהר אחר מלא ירוקת שעוד הייתי יכול להבין, אבל את הבקבוקים שצפו בו לא הבנתי.
בהמשך ההליכה שלי, אל הגבעה שלפניה היה מישור של בוץ שהתקשה, מצאתי עוד בקבוקים וכוסות שסופסוף יכולתי להרים.
המון אנשים הולכים על השבילים האלו של אנגליה, אף לא אחד מאלו שצעדו איתי טרח להרים את הלכלוך, שניים אפילו הביטו בי בצורה משונה כשראו מה אני מחזיק.
ההליכה הייתה טובה והנוף ברובו היה נפלא, אבל למה אנשים מרגישים צורך לטנף את הסביבה שלהם?

בשיחה שהייתה לי עם חבר של דוד שלי גיליתי שגם בגרמניה (ארץ מולדתו) ובאיטליה (בה טייל) אנשים נוהגים אותו דבר.
אז אנחנו, הישראלים, לא צריכים להתבייש כנראה. אנחנו נמצאים בחברה מצוינת של מדינות בעלות אופי ותרבות שכולם תמיד שואפים אליהם ומציגים אותם בתור השיא של הניקיון והסדר.

אולי החוקים של סינגפור הם באמת התשובה היחידה.
עצוב.

פוסטים וטורים שאולי יעניינו אותך

• תמונות מהשקת הספר בני הפיות
• קיבוץ גלויות – המתת חסד לבלוגים שלי
• בניית אתרים, כתבה במאקו יצאה.
• מתי חידות הן קשות מידי?