אני חושב שאני מכור.
בזמן ששהיתי בכנס Creative Commons בחיפה (שהיה הרבה יותר מעניין ממה שציפיתי), גיליתי על קיומו של בלוגלי.
כמובן שבשנייה שמצאתי אותו פתחתי לי חשבון גם בו.
אני לא חושב שאני מסוגל להגיד לא להזדמנות לפתוח עוד בלוג.
מאחר ואני גם ככה עושה שימוש בתכנת desktop כדי לשגר את הפוסטים שלי ואני לא באמת צריך להכנס לאתר (למעט במקרים של מענה לתגובות) אני מוצא שזה די נוח להיות בעלים של כל כך הרבה בלוגים.
קודם כל, אם בא לי אני משגר את אותו הפוסט לכל אחד מהבלוגים שלי.
כשמתחשק, אני יכול לחלוק את המחשבות שלי עם הקהל המצומצם שמתעסק וקורא בלוג כזה או אחר.
בדרך כלל אני גם מרבה לכתוב כשיש לי בימה חדשה.
מידי פעם אנשים מדברים איתי על מחסום כתיבה. בכל פעם אני נזכר בסצנה הנפלאה מתוך נערי הפלא, כאשר פרופסור גריידי טריפ (המגולם ע" מייקל דגלאס) חושף שהבעיה שלו היא לא מעצור כתיבה אלא יותר בכיוון שלשול כתיבה.
אני, כמו טריפ, לא מאמין במחסום כתיבה. הבעיה שלי מגיעה ממקום אחר לגמרי.
כאשר אני מתיישב לכתוב באין מפריע, הקצב שלי הוא די מטורף. אני מסוגל לשבת ולהקיש 10,000 מילים ליום. לפחות הייתי מסוגל.
היום, אני מוצא את עצמי עם הרבה פחות מילים כאשר שתי בעיות עיקריות עומדות מולי: אין לי את הזמן שהיה לי בעבר לשבת ולהתעסק רק בכתיבה, אני חושב הרבה יותר מידי ואם אני מרגיש שאני לא עומד להוציא משהו מושלם, אני פשוט לא כותב.
זו בעיה קשה מאוד ואם אני חושב על זה, הבעיה השנייה חמורה יותר והסיבה לכך שאני חושב שהיא חמורה יותר נובעת ממתמטיקה פשוטה – כדי להוציא משהו מושלם אני זקוק ליותר זמן ומאחר ואין לי הרבה זמן אני לא יכול להוציא מוצר מושלם.
לו הייתי מרשה לעצמי להוציא משהו שהוא פחות ממושלם גורם הזמן היה מתנדף.
אפשר לומר ששאיפה לשלמות היא דבר טוב, אבל כאשר היא הופכת להיות אובססיה השאיפה הזו היא כמו אבן ריחיים על הצוואר.
אני חייב לשבור את האבן הזה אם אני רוצה להיות ממוקד שוב.
יש לי רשימה של מעל לחמישים רעיונות לפוסטים.
הפרויקט של אנגליה נמצא הבשיל כמעט לחלוטין, אבל אני חייב לכתוב כדי שהוא יצא לפועל.
יש לי את הרעיון והמבנה לספר הבא אבל אני מתעסק יותר מידי במבנה ופחות מידי בתוכן.
אולי אני פשוט אכתוב רשימה של הפרוייקטים בצורה פומבית?
אולי זה יגרום לי לעשות דברים?
לא… ניסיתי עכשיו, זה רק יצר בלבול גדול יותר.
אז נשארתי עם עצמי שוב וזה בסדר. אחרי הכל מעטים האנשים שאני נהנה להיות איתם בימים אלו. מדובר בעיקר בילדה שלי, באשתי ובמספר חברים מצומצם.
אם מדברים על חברים.
חבר איבד את אבא שלו היום.
מחר הלוויה.
הרמתי טלפון לאבא שלי, חשבתי לומר לו שיפסיק לעשן.
בשנייה שבקשתי ממנו להפסיק, הרגשתי שאין לי כל שכנוע עצמי. אני לא מאמין שהוא יפסיק וכשהמילים יצאו לא הייתה בהם טיפה של להט.
אני תוהה אם אני יכול לשכנע אותו להפסיק.
לילה טוב
(אני מסרב לעבור על הפוסט הזה – זו חלק מהתרפיה שלי להחלמה מהדבר הזה שנדבק בי)
תגובות
אני רוצה להגיד לך משהו. אני יודעת שזה משנה לך אם כל דבר שאתה כותב ייצא מושלם. אבל אנחנו (האנשים הקטנים שקוראים את זה) אוהבים את כל מה שמגיע מהראש ומהשכל החריף שלך.
ויש לי עצה אחת בשבילך. פשוט תכתוב. אפילו אל תפרסם את מה שאתה כותב. אבל תתן במה לכל הרעיונות שלך גם אם הם לא מושלמים. אני חושבת שכן יש לך את היכולת לשכנע- אבל אתה צריך להאמין בזה. חשבת על זה פעם שאתה משפיע על אנשים גם בלי לדעת? אתה יודע איזו השפעה עצומה יש לך על החיים שלי?
אני רק רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך כל כך ושאני מערציה כל פוסט, כל קטע, כל סיפור,
כל משפט, כל מילה, כל נקודה וכל סימן פיסוק אחר שמגיע ממך. אין כמוך- ואתה יודע את זה
וחסר לך שאתה לא מאשר את התגובה שלי…
מי סיפר לך בכנס CC על בלוגלי?
חוצמזה, בבלוג שלי ידוע הכלל לפיו אני לעולם לא עובר או עושה הגהה למה שאני כותב. ככה אני אוהב שזה יוצא, עם שגיאות הגהה, טעויות כתיב, ובעיות פיסוק. כל עוד ניתן להבין את המסר מבלי להתאמץ יותר מידי- מבחינתי זה חלק מהקסם.
גיליתי, כמו שכתבת, שזה לוקח ממני יותר מידי זמן, ושבשביל זה יש עורכות לשוניות. וכשאין עורכות לשוניות, אני לא מתכוון להחליף אותן.
במילים אחרות, האג'נדה שלי זה "הגהה זה לחלשים!". מי שמנסה לרשום פוסטים מושלמים שיכתוב פאקינג ספר. לא בשביל זה יש ווב2.0.
על בלוגלי סיפר איזה אחד, פוקס משהו. לא בחור חשוב. עדיף לא להכיר אותו. הוא נראה חשוד מאוד והעובדה שהוא גם לומד משפטים רק מוסיפה לכל הילת החשדות שסביבו
הגהה היא לחלשים הוא רעיון מעניין.
אני אחשוב על זה
פרסם תגובה