מאז שחזרתי מאנגליה לא היה לי זמן לשבת ולכתוב.
אוקי, לא מדויק. אני כותב והרבה, אבל לא את הדברים שאני ממש רוצה לכתוב.
התחלתי עבודה חדשה ומהנה ב-icast. בגלל שזה תפקיד חדש (בחברה עצמה) יש הרבה דברים שצריכים לעבוד עליהם. בין השאר להגיע להחלטות לגבי הגדרת התפקיד. יש הרבה דברים שאנחנו מנסים לעשות, רעיונות שאנחנו רוצים ליישם ותיקוני באגים שחייבים לסדר כדי שנוכל לממש את כל מה שאנחנו חולמים עליו.
הבעיה היא שזה כרסם לי בזמן. אמנם אני עובד ב"חצי משרה" אבל אני לא מסוג האנשים שיכולים להגיד "זהו, אלו השעות שלי, השקעתי ועכשיו תעזבו אותי". אני נשאר לעבוד על דברים, לחפש רעיונות, לבחון מגמות בחו”ל. אני מחפש תכנים חדשים, כי זה החלק המהותי בתפקיד שלי, וחופר בין הקשרים שלי כדי למצוא את אלו שניתן ליצור איתם שיתופי פעולה. icast עוסקת בפודקאסטים. זו פלטפורמה טכנולוגית והמטרה שלי היא לנצל אותה כדי להביא תכנים נוספים לתכנים העצמאיים.
זה דורש זמן.
מורטישיה עוזרת לי המון. היא נותנת לי את המרחב שאני זקוק לו, היא נמצאת עם הילדה המון וכאשר היא נוסעת ללימודים היא דואגת שמישהו יהיה עם הילדה כדי שאוכל לעבוד. אבל עד שיש לי זמן רק שלי, הוא עדיין נאכל ע”י העבודה כי לרוב, כאשר הן בבית, אני לא מצליח לעבוד באופן מלא. אמילי (הבת שלנו למי שלא קרא פה בעבר), דורשת המון תשומת לב והשגחה. מורטישיה עושה את הרוב, אבל אני נמצא בבית וזה אומר שאני לא ממוקד רק בעבודה.
זה בסדר, למעשה זה חשוב. אני עובד כדי שיהיה לי אפשרות לספר לשתיהן מה שהן ירצו. אין ממש טעם לעבודה בלעדיהן אז אני לוקח את הזמן ומתרכז בעבודה כשאני יכול.
אלא שזה בסופו של דבר בא על חשבון הכתיבה שלי.
קראתי לאחרונה ספר נפלא בשם “The War of Art” שתיאר בפרטי פרטים את כל מה שאני עובר. זה מעודד אותי כי זה אומר שאני לא חסר עמוד שדרה רכרוכי וחסר מוסר, כי כל הסופרים סובלים מאותה הבעיה.
ההבדל הוא שהמלחמה שלהם על האומנות שלהם כוללת מרכיב אחד חשוב שאין לי – זמן.
אני זקוק לזמן כדי לכתוב. אני זקוק לזמן כדי להתמקד בסיפור שלפני, בדמויות, בעלילה וברעיונות שעולים לי. ואין לי את הזמן הזה וזה מסתכל וכל טלפון וכל פנייה אלי מעלה את מד העצבים בעוד מעלה עד שאני לא יכול יותר.
איך הם עושים את זה, תהיתי.
עד שלפני כמה ימים עלתה לי מחשבה נוספת לראש – הרבה מהיוצרים שאני קורא כתבו כשהיה להם זמן. בכל רגע שהיה להם זמן. הם לא היו מפונקים, הם לא דרשו 6 שעות של שקט. הם הרוויחו את השעות האלו מכך שהם כתבו כאשר הם יכלו. גם אם היו להם עשר דקות, או חצי שעה. הם כתבו בכל הזדמנות.
התעודדתי.
החלטתי שזה מה שאני אעשה. לא עוד פינוק, לא עוד מחשבות של “לו רק היו לי שלוש שעות חופשיות”. לא משנה מתי, בכל רגע שיש לי זמן אני אכתוב. כי הכתיבה עושה לי טוב, כי זה סיפור עבור גבריאל, כי זה משהו שאני אוהב לעשות, כי מורטישיה מאמינה בי.
אני אכתוב כי זה מה שאני עושה הכי טוב וכל רגע פנוי שאני לא כותב הוא סוג של יריקה בפניה של המוזה, והן מאהבות הפכפכות ומסוכנות.
אתם לא רוצים לפגוע בהן.
פרסם תגובה