יש נקודה בשדה הראייה שלנו שנקראת "נקודת עיוורון". אפשר לזהות אותה עם תרגיל פשוט בו לוקחים את האצבע ממרכז הפנים הצידה לאט. ברגע מסוים האצבע תעלם ואז תציץ שוב חזרה.
הבעיה שלנו אינה נקודת העיוורון הזו, למרות שהיא עלולה לסכן אותנו לפעמים.
הבעיה שלנו היא שנקודת העיוורון הזו התפשטה וגדלה והיא הצליחה להגיע לממדים שלה כי לא אכפת לנו יותר.
העולם הזה עייף אותנו. המנהיגים שלנו עייפו אותנו. קרובי משפחה עייפו אותנו, העבודה עייפה אותנו.
מלחמות, סמים, טרור, רצח ילדים, התעללות מינית, שחיתות פוליטית, הכל יותר מידי כבד ואי אפשר להתמודד עם זה יותר.
אנחנו לא נולדנו כדי להתמודד עם כל כך הרבה סבל. באנו לעולם הזה כדי ליהנות מהיופי שיש לו להציע. באנו לעולם הזה כדי ליהנות מהחוויה שהוא מספק וחלק מהחוויה האנושית הזו היא היכולת של אדם אחד להרגיש את שמחתו וכאבו של אדם אחר.
כל הבעיות האלו היו יכולות להעלם מייד, לו רק היה אכפת לנו.
עוני יכול להיות בעיית העבר אם רק היה אכפת לנו. יש היום יותר כסף, יותר אוכל ויותר משאבים מכל זמן אחר בהיסטוריה האנושית.
אנחנו יכולים לפתור את כל הבעיות שלנו, אבל שכנענו את עצמנו שזה בלתי אפשרי. שאלו שיכולים לפתור את הבעיות מסורסים ואם הם לא מסוגלים אז מי אנחנו שננסה?
זה מתחיל ממודעות. זה מתחיל מהקטנת נקודת העיוורון. זה מתחיל בכם ובי וזה יכול להגיע רחוק.
אל תתנו לעיוורון הזה למחוק אותנו. אל תתנו לבעיות העולם לגרום לנו להעלם.
פרסם תגובה