מהדורה אחרונה – הבלוג

ישנה איזו הסכמה שקטה בנוגע לאמירה שלהורים אין שליטה על סוג המשחקים שהילדים שלהם בוחרים לשחק. הנטייה היא לחשוב שכאשר ילד בוחר במשחק הוא יעשה כל מה שהוא יכול על מנת להביא את ההורה התורן לרכוש לו את המשחק. בסופו של דבר, מאחר ולהורה אין סיבה אמיתית שלא לרכוש את המשחק, הילד מקבל את מה שהוא רוצה. תוך השענות על האמירה "אני לא מבין מספיק במשחקים האלו" הורים מאפשרים לשוק לנוע בכיוון אחד, זאת למרות שהם היו רוצים ש"הילדים ישחקו משחקים אלימים פחות". מכאן עולה השאלה. האם אנחנו כהורים נכנעים לדרישות הילדים? או מוצאים שזה נוח יותר לתת להם מה שהם רוצים? יש פה עניין של בחירה והבחירה הזו נמצאת בידיו של בעל הדעה וכמו תמיד זהו גם בעל המאה. כל עוד לילדים שלנו אין מאות שקלים לבזבז מכיסם לנו יש את היכולת להשפיע על סוג המשחקים שהם רוכשים ומכאן יש לנו את היכולת לשלוט על סוג המשחקים שנראה בשוק.

על מנת לעשות את זה כמו שצריך להורים צריכה להיות מעורבות גדולה יותר בחייהם של הילדים והמעורבות הזו צריכה לכלול עניין במה שהם עושים. לא מדובר פה בפיקוח בסגנון האח הגדול אבל המינימום שניתן לבקש מהורה הוא להבין מה הוא נותן לילד שלו לעשות.

הטלוויזיה כבייביסיטר

זה מתחיל בגיל צעיר מאוד. הורים, עייפים מהיום הארוך, נוטים להשאיר את הילדים בהשגחת הטלוויזיה. אי אפשר להאשים את ההורים בכך שהם רוצים, זקוקים, למנוחה מצד אחד. מצד שני ילדים זקוקים לגירויים אחרים מתוכניות הטלוויזיה. משחקים החצר, השתוללות ברחבי הבית, פאזלים, משחקי בובות, מחבואים. יש כל כך הרבה פעילויות שניתן לעשות ובכל זאת דץ ודצה, גם אחרי הפרידה, הם המחנכים של הילדים שלנו.

לא בכל מקום.

יש הורים שמודעים לכך שהם לא מסוגלים לתת לילדים שלהם את כל תושמת הלב ונשענים על עזרת הטלוויזיה, אבל הם עושים את זה במידה מסוימת. יש שליטה על כמות הזמן שילד צופה בטלוויזיה. יש שליטה גדולה יותר על התכנים. בערך תוך רבע שעה של מעבר על התוכניות הקיימות בערוצי הילדים לדוגמה יכול כל הורה להחליט מה הוא רוצה שהילדים שלו יראו ומה לא. באותה המידה הצצה על הקלטות/DVD שקיימות בשוק תאפשר לבחון מה הם הדברים שתרצו לתת לילדים שלכם.

הורים מבינים את זה היום יותר מאשר לפני שלוש או ארבע שנים.

מי שמבין את העניין הזה יכול להבין כיצד הוא בעצם אחראי על המשחקים המיוצרים היום.

המחשב כחבר

הטלוויזיה היא בייביסיטר כי היא דואגת לתת לילד את התוכן שיש לה. המחשב הוא חבר. הוא משחק עם הילד. באותה המידה שאנחנו מבינים שאנחנו יכולים לבחור את הבייביסיטר אנחנו צריכים להבין שאנחנו יכולים לבחור את החבר. אנחנו יכולים לבחור כמה זמן הילד ישחק עם החבר שלו ואנחנו יכולים להחליט אילו משחקים הם ישחקו.

זה דורש מאתנו מחויבות לילדים שלנו. זה דורש מאתנו לבדוק מה הם המשחקים הקיימים בשוק. לקרוא את החומר שיש באתרים כמו Club Penguin רגע לפני שאנחנו רושמים את הקטנטים לשחק שם. נכון מדובר באחד האתרים הפופולארים ובטוחים שקיימים לילדים אבל האם זה מספיק לנו?

הדבר הופך למורכב עוד יותר כאשר מגיעים למשחקי וידאו שנועדו לילדים מבוגרים יותר. אין עמודים מפורטים של מידע על המשחק. הורה שרוצה להבין אם המשחק GTA מתאים לבנו (וכשאני כותב מתאים אני מתכוון מתאים על פי תפיסת החינוך של אותו ההורה ולא על התאמת הגיל) צריך לחטט באינטרנט. הוא צריך לקרוא את הכתבות שכותבים אלו שמשחקים במשחק ולא רק כתבים משוחדים שלרוב שוללים שמחקים מהסוג של GTA. התפיסה הבעייתית האחרת – שמשחקי וידאו מזיקים לילדים – שולטת בעיתונות המודפסת וגם בהרבה מאוד עיתונים מקוונים (במיוחד בארץ). הורה שרוצה להיות טוב לילדיו והוגן חייב להביט מעבר לכתבות האלו ולקרוא את כל הצדדים. אם אפשר הייתי ממליץ להורה גם לקרוא בפורומים של מישחקנים כדי להבין את סוג החוויה.

הדרך היחידה בה נוכל לכוון את השוק הזה ולהביא לפיתוח של יותר משחקים מהסוג שאנחנו רוצים שהילדים שלנו ישחקו בהם היא רק אם נהייה מעורבים ונבין על מה אנחנו מדברים.

בחלק הבא – כיצד נוכל לכוון את שוק המשחקים לכיוון חדש?