היי. שמי זיו קיטרו, אני סופר ועיתונאי במקצועי ומשתדל מאוד להיות אב טוב לביתי בת השלוש וחצי. אני אשתי וביתי דיירים חדשים בעירכם, עברנו ב-25.5 לבית בחולון, אחרי הרבה מאוד שנים בהם חיינו בנתניה. המעבר היה לנו קשה ודרש לוגיסטיקה רבה אבל עשינו זאת כי האמנו שזה הדבר הנכון לעשות. מה שהטה את הכיף לטובת חולון היו הקרבה לעבודתה של אשתי, וחשוב יותר – רמת החינוך שעל פי כל הסיפורים היא גבוהה מאוד בכל המוסדות פה.
הבוקר (1/6) הגעתי למנהל החינוך כדי לברר היכן אני יכול לרשום את ביתי. היה לי העונג לעמוד בפתח הדלת ולחכות עד שהאחראית על הרישום תתפנה משיחת הטלפון הסלולרי האישי שלה. לא רציתי להפריע, אחרי הכל היא בטלפון, אז מה אם אלו שעות עבודה והיא צריכה להיות קשובה לאנשים שמגיעים.
אני חייב לציין שלא עבר יותר מידי זמן לפני שהיא הפנתה מעט תשומת לב לנוכחות שלי ושאלה מה אני רוצה.
הסברתי לה שאני מעוניין לרשום את הבת שלי, שעברנו זה עתה מנתניה וזה הכל למעשה. מבלי לנתק את השיחה (אחרי הכל, היא כנראה הייתה חשובה) היא הסבירה לי שעלי לנסוע לנתניה ולהביא מכתב שאומר שהבת שלי לא נמצאת שם.
עכשיו, בירוקרטיה תמיד מבלבלת אותי. אני יכול להבין איך על הנייר זה הגיוני שעברתי לחולון אבל הבת שלי ממשיכה ללמוד בנתניה. הרי אין דבר נהדר יותר מלקום בכל בוקר בחמש או שש בבוקר, לנסוע את כל הפקקים של 30 הק"מ בין חולון לנתניה ולשים את הילדה, רק כדי לחזור את אותם הפקקים חזרה לחולון ולעשות אותם שוב אחרי הצהריים. בעולם המציאותי זה כנראה לא קורה.
מה גם שהבת שלי הייתה בגנים פרטיים ולכן לא הייתה בגן שם כדי שאוכל לקבל מכתב שאומר שהיא לא נמצאת בגן שם. אתם מבולבלים? כי אני כן.
שאלתי אם אפשר לעשות את זה בפקס ונאמר לי שלא.
עכשיו הנה מה שאתם דורשים ממני לעשות בעידן בו אנחנו יכולים לתקשר בתוך שניות בעזרת אימיילים, בעידן בו מתבצעים תשלומים בכרטיסי אשראי והעברות בנקאיות דרך האינטרנט, בעידן בו ניתן לבצע שיחות וידאו בקלות, בעידן בו סבתי בת ה-70 יודעת לעבוד על המחשב ולבצע מספר דברים די מורכבים.
אתם מבקשים ממני לקחת שני ימי חופש.
בראשון לנסוע עד לנתניה, לעמוד בתור, לקחת טופס שאומר שהבת שלי לא רשומה לגן שמעולם לא הייתה רשומה בו.
בשני, אני צריך להגיע אליכם, לעמוד בתור ולמסור את המכתב הזה.
איך בשם האל הדבר הזה נשמע הגיוני? מדוע, אחרי כל המעבר, התשלומים, העמידה בתור לארנונה ושאר הטיפולים אני צריך לבצע נסיעה שלוקחת זמן וכסף לנתניה כאשר בשיחת טלפון ופקס ניתן לפתור ולחסוך את כל העניין הזה?
אני מודה שאם זה המצב, ואין אפשרות לעשות שימוש באחת מבין עשרות הדרכים שהטכנולוגיה מציעה היום (אימייל, דואר, פקס, שיחת טלפון, שיחת וידאו, מסרים מידיים, פקס לסלולרי, שיחה בסלולרי, שיחת וידאו, שיחת קול באינטרנט ועוד) הרי שאתם הלכה למעשה מונעים ממני לרשום את ביתי לאחד מהגנים שלכם.
זו תחושה נהדרת ומקסימה שאומרת "ברוכים הבאים" לתושב חדש.
אני מרגיש שבאמת אכפת לכם ואתם רוצים שאעריך את עירי החדשה בכך שאסע ממנה רחוק רחוק ואז אשוב אליה. זו תוכנית לא רעה בכלל.
אני בטוח שניתן למצוא פיתרון אחר, נוח יותר, הגיוני יותר שלא דורש ממני לשרוף שני ימי עובדה ומיכל דלק. אני מאוד רוצה לרשום את ביתי לגן, אבל אני לא מתכוון לעשות את הנסיעה הזו.
אני גם חושב שזו חוצפה שאני מגיע למשרד וצריך להרגיש לא נעים שאני מפריע למישהי בשיחה פרטית ובנוסף שלא מתייחסים אלי כבן אדם ולא מנסים למצוא שום פיתרון או להקשיב לי.
אני פונה אליכם בתקווה שנוכל למצוא פיתרון נוח לעניין.
המכתב הזה נשלח אליכם באימייל, בפקס, ויגיע באופן אישי למשרדיכם.
כמו כן, המכתב יופיע בבלוג האישי שלי ויפורסם ברשת באתרים נוספים על מנת להקל עליכם את הגישה אליו.
תודה, ויום טוב.
זיו קיטרו
0526647063
zivkitaro@gmail.com
www.zivkitaro.com
עדכון:
יצרו איתי קשר והכל בא על מקומו בשלום.
תגובות
היי זיו,
כתושב לשעבר בחולון (גדלתי שם עד אחרי השירות הצבאי שלי), אני מתבייש לקרוא על החוויה הבירוקרטית והטיפול המזלזל שניתקלת בו. עם זאת אני חייב לציין כי במחלה הזאת חולים גם בערים אחרות, בנקים וכל מוסד בירוקרטי אחר במדינתנו. מדובר בתרבות שירות שערוריתית. דווקא הייתי מציין נקודות אור כמו בנק לאומי שהופך את השירותים לדיגיטלים כמעט לחלוטין. אד אז יעבדו בעיריות מקומבנים כאלה או אחרים שלא יפחדו מלאבד את המשרה כי היא מובטחת ויזלזלו בלקוחות ובזמנם היקר. נשמע גם שהיית היחיד בתור, אולי ביום טוב היא היתה מתקשרת לאגף העיריה הדרוש בנתניה וסוגרת את הסיפור בחצי דקה. אל נא תשליך את העוול על תושבי העיר שכן לך ולביתך נכונות עוד חוויות מתקנות וחינוכיות בעיר המתפתחת הזאת.
אני מקווה מאוד.
לא ויתרתי, אבל המאבקון הזה רק התחיל.
זיו
פרסם תגובה