הדוקטור ואיימי ביקרו השבוע את וינסנט ואן גוך, והתוצאה הייתה פרק שלא אשכח במהרה.
אין ספק שזה אחד הפרקים הטובים ביותר בעונה, אם לא הטוב שבהם. הוא עבד באופן נפלא. הוא ריגש, הוא שימח, הוא העציב. הוא הציג את הדוקטור בצורה נפלאה, הוא היה טארגי בגלל שידענו שהם לא יכלו לשנות שום דבר והוא הציג שחקנים שבצעו את הטקסט של ריצ'ארד קרטיס בחיות נהדרת. אני לא נוטה לכתוב יותר מידי עם הדוקטור. כתבתי רק טור אחד בפרק אחר (בחירתה של איימי). יש שתי סיבות לכך. אחת, דידי חנוך עושה זאת מידי שבוע והניתוחים שלו נהדרים. הסיבה השנייה היא… דידי חנוך עושה את זה מידי שבוע וגורם לי להרגיש רע על מה שאני כותב על הדוקטור. אבל זה היה מסוג הפרקים של הדוקטור שאני אוהב, הפרקים שמשאירים אותך עם תחושת פליאה. לכן לא יכולתי שלא לכתוב משהו. בנוסף, זה גם פרק שהוכיח שסמית' הוא בחירה מצוינת לדוקטור הזה.
מעבר לעניין הדוקטור, הייתה לי קרבה ייחודית לפרק הזה בגלל צלילה עמוקה יותר אל עולמו של וינסנט ואן גוך בתקופה אחרת של חיי. נשכרתי לכתוב משחק מחשב בעל עלילה מורכבת מאוד ובתחילת הדרך האנשים שפנו אלי בססו רעיונות רבים שלהם על אלמנטים בציוריו של ואן גוך. התנגדתי לעניין מאחר והרעיון שהם באו איתו הגיע זמן קצר מאוד אחרי יציאת הספר המטופש של דן בראון. למרות התנגדותי חקרתי לא מעט את חייו של ואן גוך ולמדתי עליו המון ולראות אותו מתעורר לחיים פתאום על המסך עורר הרבה רגשות חזקים מאוד. בסופו של דבר המשחק לא נגע בואן גוך כלל אלא פנה לכיוון אחר, אבל כאמור את המחקר והצלילה לחייו של האיש כבר עשיתי.
אני מאוד אוהב את העונה עד כה, אבל הפרק הזה הציב רף שאשמח מאוד אם יגברו עליו כי זה אומר שמצפים לנו פרקים בלתי נשכחים…
תגובות
הפרק הראשון שאהבתי בעונה הנוכחית,
בסוף עוד אתרגל לדוקטור החדש
הוא נהדר, פשוט לוקח לך זמן להפנים
בהחלט הפרק המוצלח בעונה עד כה.
פרסם תגובה