Facebook: The Missing Manual – Your map to the facebook universe

הצטרפתי לתוכנית הבלוגרים של O'reilly. זה אומר שאני מקבל תכני וידאו וספרים (פורמט דיגיטלי) וסוקר אותם בזמני החופשי. אין בזה רווח כספי, הכותר נשאר אצלי (או אצל כל מי שעובד איתם). אין התחייבות לכתוב ביקורות טובות, הם בעיקר רוצים שיכתבו על הכותרים שלהם.
הסקירה באנגלית, אבל מאוחר יותר היום אני אעלה וידאו שיכלול סקירה גם בעברית.

Facebook: The Missing Manual

There is no doubt that for many, the Internet is Facebook. it is here where we talk to friends, post images and videos, share our feelings, invite others to events, try to advance our causes and, if there isn't anything better to do, poke each other. there are games, applications that can tell us what the next best book we should buy and ways to find our next date. the ecosystem is almost complete, and in such a vast place it is not always clear how things work.

The third edition of the book brings a vast amount of information. as someone who lives within the Facebook ecosystem I found a few things I never did bother to learn myself – like how to set people as family members. there are tons of tips and tricks and tons of information in regard to the ever changing security settings Facebook give the users.

The book is well written, but it is clear that the aim here is to help those who don't understand the power that Facebook can give them. you will find there information that will help you decide if you need to open a profile or a page and how to go about and really enjoy everything Facebook offers to each type of account. the order of the information make sense and when I came to a section I didn't care for, it was easy enough to move forward and find the next interesting bit.

There should be no doubt – if you are a poweruser this book has nothing to offer you. if you are new to Facebook this book will help you a lot.

 

סוף שבוע של מדע ומחשבות על חינוך

ביום חמישי בערב הגעתי למועצה הבריטית שממוקמת באזור הבורסה של רמת גן כדי לתת הרצאה על יצירה של קטעי וידאו. זו הייתה הרצאת מבוא שנגעה במספר נקודות בסיסיות: מה חשוב לשים לב במצלמה שבוחרים לצלם איתה, מה הכלים שצריך לעריכה ומה חשוב לשים לב אליו כאשר מחליטים לפרסם עם דגש על זכויות יוצרים ואיך יוטיוב מתייחסים לכל היצירות האלו.

ההרצאה ניתנה לקבוצה של אנשי מדע/סטודנטים/אנשים שמגישים את המאסטר שלהם/כדומה. קשה לי להחליט מה בדיוק כי נראה שרובם לא היו בטוחים איך להגדיר את עצמם כאשר נשאלו על ידי מנכ״ל המועצה כמה מהם הם מדענים. יכול להיות שמה שבלבל אותם הייתה התוספת ״אמיתיים״ לשאלה. בכל מקרה, מה שחשוב הוא שזו הייתה קבוצה מגוונת ומעניינת של אנשים שעוסקים לא רק במדע אלא בהסבר המדע -science communication- וזה היה חלק חשוב מהמפגש הזה כי החל משישי בבוקר ועד שבת בערב הם היו עסוקים כולם ביצירת קטעי וידאו ליוטיוב בהם הוסברו כל מיני עקרונות מדעיים, התפתחויות התלויות במדע, וניסויים מדעיים מרתקים שכל אחד יכול להבין ולהפנים. כל מי שהגיש את הסירטון שלו בזמן נכנס לתחרות עם פרס כספי.

לא כל הקבוצות הצליחו להגיע לקו הגמר, מתוך עשר קבוצות, חמש הגישו את הקליפים שלהם בזמן. יש עוד שני סירטונים מצוינים שהוגשו באיחור ולכן לא נכנסו לתחרות, אבל הם יועלו לערוץ היוטיוב שיפתח מאוחר יותר היום. זה היה סוף שבוע מעניין שהראה כמה דברים מעניינים אפשר לעשות עם המדע. זה גם הראה לי עד כמה מערכת החינוך שלנו נמצאת במקום רע. נכון, אי אפשר ללמד מדעים ביוטיוב אבל חשבו כמה מעניין יכול היה להיות בשיעור אם התלמידים היו נחשפים לסירטונים כאלו אלו שנוצרו בסוף השבוע, כמו אלו שקיימים כבר היום ברשת. אנשים רוצים ללמוד מדע, אנשים מתעניינים במה שקורה סביבם. אבל בכיתת הלימוד אנחנו מקבלים חומרים יבשים שנראה שאין להם קשר אמיתי לחיינו. דווקא השימוש בסירטונים כאלו ובהדגמות מהסוג שהקבוצה הזו יצרה במהלך סוף השבוע הם אלו שיכולים לגרום ליותר תלמידים להתעניין בנושאים האלו.

נדמה לנו שאנחנו נמצאים בתקופה נאורה יותר, אבל זו אשלייה. יש קבוצות גדולות בארץ ובחו״ל שפועלות ללא הפסקה כדי לצמצם את ״האיום״ שהמדע מביא איתו. עבורם הדת היא הדבר החשוב ביותר אך הם לא מסתפקים באמונה שלהם, אלא כופים את הבורות שלהם והפחד שלהם על כולנו. הבוקר קראתי את הכתבה הזו שמדברת על כך שקבוצות בארה״ב פועלות כדי לדחוק את לימודי המדע. כמו כל דבר אחר ההסברה היא הלוקה בחסר – הרבה אנשים לא מבינים איך כל "המדע הזה" חשוב להם כל מה שהם זוכרים ממדע זה שיעורי בית ספר משמימים. מערך החינוך בארץ ובעולם צריך לאמץ כמה שיותר מהר את הטכנולוגיות ההסברתיות והתקשורתיות הקיימות היום כדי למשוך את התלמידים להתעניין בתחומי המדע ולאמץ אותם. או לפחות לדעת שהם קיימים, ושהם מעניינים לא פחות מסיפורים מיתולוגיים שאחרים רוצים שנלמד.

פוסט אורח

היום גיליתי שאישתו של מישהו שהיה החבר הכי טוב שלי נפטרה ממחלת הסרטן.
היינו חבורה של 10 חבר'ה בערך, כל פעם עם חברה אחרת שהייתה מצטרפת לחבורה, אבל תמיד נשארנו אנחנו. היו לנו אפילו 2 זוגות שמהתחלה הגיעו כזוג, וכולנו רקדנו בחתונה שלהם כמו משוגעים.
10 שנים היינו ככה. ביחד, בכל מקום, בכל דבר, על כל מקום.
הכל עשינו ביחד – יצאנו, בילינו, כאבנו, צחקנו. חלק התחתנו, חלק הספיקו להתגרש, חלק הספיקו להתגרש ולהתחתן שוב.
אפילו היו 2-3 בנות שיצא להן להיות חברה של אחד מהחבר'ה, ואחרי שהם נפרדו הן נהיו בנות זוג של מישהו אחר מהחבר'ה, בזמן אחר, בתקופה אחרת, עם מרווחים גדולים ותמיד ברוח טובה.
חלק היו יותר ביחד, חלק פחות. כמו בכל חבורה, גם אצלנו היה את ה"בסיס הקשה", שאני, הוא, ועוד 2 חברים היינו הבסיס. לא משנה מי מהעשרה האחרים היה מגיע – אנחנו תמיד היינו שם.

ומתוך כל כל החבר'ה – הוא היה הכי קרוב אלי. הוא היה אחי, הרבה לפני שהמילה הזו איבדה את המשמעות שלה לתאר חבר ממש ממש טוב. הוא היה כמוני, עם מספיק הבדלים כדי לעשות את זה מעניין. לשבת איתו היה כמו לשבת עם עצמי, כשאיכשהוא תמיד בזמנים שהוא היה צריך אני הייתי חזק, ואיפה שאני נפלתי – הוא הרים.
חלקנו הכל ביחד, כל חוויה, כל רגע. זה היה ה"זוגיות החברית" הכי טובה שהייתה לי, הכי חיבור, הכי ביחד.
לפני כמה שנים טובות, עבר בינינו איזה חתול שחור. הפרטים לא באמת משנים, ואני לא באמת בטוח שאני לגמרי זוכר. הוא אמר, אני אמרתי, ואיכשהוא נעלם הקשר. בלי באמת להגיד את זה – פשוט… נגמר.
הרבה זמן זה כאב לי. הרבה זמן לא הצלחתי להבין איך זה קרה, מה היה שם. מצאתי נחמה בזה שאני לא הייתי היחידי שנפגע, כאילו זה עושה את זה יותר טוב ובסדר.
לימים הוא עבר למדינה אחרת, באיזור גיאוגרפי עם שעון רחוק משלנו. זה רק הגביר את הריחוק מן הסתם, למרות שבשלב הזה, הכאב כבר לא היה, הזיכרון למה כאב גם כבר התרחק, ונשאר רק החור.
ידעתי שהוא התחתן. ידעתי שגם יש לו ילד, ראיתי את התמונות בפייסבוק.
כמה פעמים אפילו חשבתי להזמין אותו להיות חבר שלי בפייסבוק, וכל פעם עצרתי את עצמי מסיבה שאני לא באמת יודע למה.
והיום גיליתי שאישתו נפטרה.
וזה הפך אותי לגמרי.

זה לא אמור לקרות לו, בשיא האנרגיה קדימה. הבן אדם עבר חצי עולם בכדי למצוא אהבה אמיתית, אחרי שנים על גבי שנים של מערכות יחסים זמניות, ארעיות, חלקן ליליות בלבד. לא משנה מה היה בינינו, תמיד הערכתי את העובדה שהוא מצא מישהי, התיישב, בנה לעצמו חיים חדשים במקום החדש אליו הגיע.
זה לא אמור לקרות. זה לא אמור לקרות לאנשים צעירים, בשיא אונם. הוא לא אמור להתמודד עם אובדן כזה, כשהוא עוד לא בן ארבעים, מחזיק ביד ילד בן כמה שנים (אלוהים, אני אפילו לא יודע בן כמה בדיוק!), ככשחברה שלי מספרת לי שהיא דיברה איתו בטלפון והילד צועק ברקע "אמא! אמא!".
איך זה קורה!? למה?! בא לי לזעוק לעולם על העוולה, על הקושי הזה, על הכעס! זה לא מעניין אותי שיש איזה סיבה יקומית לכל מה שקורה, אם זה נכון או לא! זה משנה לי שאדם שפעם חייו היו קשורים בחיי, סובל כמו שאני לא מאחל לאף אחד בעולם הזה.
ואין תשובה. אין מה להגיד. כי כשהחבר המשותף שלנו סיפר לי על זה, כי הוא בקשר טוב איתו, השיחה נגמרה 3 משפטים אחרי שהוא אמר לי.
כי אין לנו מה להגיד. יש לנו עצב גדול, וחור גדול, למרות שמדובר במישהי שאני מעולם לא ראיתי במו עיני, מעולם לא החלפתי איתה מילה, וזה בצד השני של העולם – זה פוגע במקום הכי רך.
שלחתי לו הוודעה בפייסבוק. כמה רדוד, כמה נמוך, כמה מיותר.
כמה הדבר היחידי שהרגשתי באותו רגע, בשניה של הבטן, שנכון לעשות.
אז איש יקר, היכן שאתה נמצא. אני אוהב אותך, עדיין. אני רוצה לעלות על מטוס ולחבק אותך, ואולי הייתי עושה את זה אם דברים מטופשים כמו כסף, זמן, והעובדה שאני לא יודע אם בכלל תרצה לראות אותי לא היו מונעים ממני לעשות את זה.
בינתיים, אני אכלול אותך בתפילות הלילה שלי. עד שתחזור אולי ארצה לביקור.
ואז, מי יודע – אולי נתחבק.

אני אוהב אותך,
בכאב גדול,
אני .